ארכיאולוגיה והמשרד למורשת יהודית

אלון ארד (בוגר החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מנכ״ל ארגון עמק שווה)

בשבועות האחרונים, כמו רבים מאזרחי ישראל, אני מנסה ללמוד את ההשלכות של ההסכמים הקואליציוניים, חלוקת התיקים והכיסאות, הפירוק וההרכבה של משרדים כאילו היו לגו, וכמובן תהליכי החקיקה שעתידים להשפיע על המבנה המשטרי במדינת ישראל. כמובן, לנסות למצוא את אותם ממשקים שישליכו על זירת המורשת התרבותית במרחב כולו. אנסה לתאר בקצרה את הדברים מנקודת מבטי.

משרד המורשת נוסד למעשה בשנת 2010, בהחלטת ממשלה 1412 להקצות מאות מילוני שקלים לתוכנית של משרד ראש הממשלה שמהותה ״העצמת תשתיות מורשת לאומית״. המשרד הופרד פורמלית ממשרד ראש הממשלה בשנת 2015 (החלטת ממשלה 46) ואוחד עם משרד ירושלים. מאז הקמתו ועד לאחרונה, המשרד השפיע על הזירה בעיקר באמצעות הזרמת משאבים לפרויקטים שונים אך היה נטול סמכות פורמלית על הגופים האמונים על מימוש השמירה על אתרי מורשת ועתיקות כגון רשות העתיקות (שהיתה כפופה למשרד התרבות והספורט), רשות הטבע והגנים (הכפופה למשרד להגנת הסביבה), המועצה לשימור אתרים (עמותה רשומה אך ממומנת כמעט במלואה על ידי ממשלת ישראל), אשר המשיכו להתנהל, לכאורה, על בסיס מקצועי גרידא.

במרוצת השנים, התברר שהמשרד למורשת ״לאומית״ מפרש את משימתו ככזו המתייחסת למורשתו של הלאום היהודי בלבד (וזה עוד לפני חוק הלאום הגזעני מ-2018). הקריטריונים המפלים שפרסם הובילו לעתירה לבג״צ, שבסופה בית המשפט אישור שהקמתם של משרדי ממשלה שייעודם לשרת את הקהילה היהודית בלבד – היא לגיטימית. בכך, למעשה הצדיק את מיקוד עבודת המשרד למורשת היהודית והציונית לבדה וחרץ את דינם של מאות אתרים שאינם יהודיים מספיק, שגם ככה חלק ניכר מהם הושמד (במיוחד אלו שלא חסו תחת הגנת חוק העתיקות) ואלו שנותרו נמצאים ברובם במצב פיזי חמור עקב הזנחה.

לצד זאת יש לבחון גם את המצב החוקי. במדינה בה ישנם הרבה יותר מ- 30,000 אתרים, הוביל ריבוי מבורך זה, למתחים משמעותיים בין שמירתם של אתרי עתיקות ובין השלכות השמירה עליהם על תוכניות פיתוח, זכויות קניין, זכויות תנועה, חופש העיסוק ואף על זכויות המת. החוק מעניק סמכות נרחבת לשר האמון על רשות העתיקות ולמנהל הכללי שלה. הביטוי המשמעותי ביותר לתהליך הפוליטיזציה של התחום, הוא העובדה שמזה למעלה מ-20 שנים לתפקיד המנהל הכללי מתמנים גברים נטולי כל הכשרה בתחום ובעיקר על בסיס הונם הפוליטי. מנהלים אלו, בחרו לא פעם ליישב מתחים, בפתרונות אשר הציבו את טובתן של העתיקות כשיקול משני. דוגמא לכך הינה תהליך קבלת ההחלטות שהוביל להיתר הנרחב שהעניקה הרשות לתוכניות פיתוח עצומות ליד ומעל אתרים חשובים כמו תל יבנה, תל בית שמש, תל אסוויר, מוצא ואחרים. אבהיר שאין בכך ביקורת על עובדי רשות העתיקות שביצעו את החפירות בפועל אלא על תהליך קבלת ההחלטות.

עם או בלי קשר לפוליטיזציה של משרת המנהל הכללי, בעשורים האחרונים העניקה רשות העתיקות גם הכרה מקצועית ולגיטימציה אקדמית נרחבת לפעילות המובלת על ידי ארגונים אידיאולוגים, שמקדמים פיתוח תיירותי לצד הקמה של מוסדות מחקר מדעיים ומדעיים-לכאורה. מטרתם של ארגונים אלו לאשש באמצעות ארכיאולוגיה את הסיפור המקראי כאמת היסטורית ובכך לחזק את ה״זכות״ היהודית לאתר או מרחב ספציפי, כאשר ברור שהארכיאולוגיה וממצאיה משניים לפעולת ניכוס היסטורי, ניכוס שטחי ציבור וקביעת עובדות פוליטיות בשטח. דוגמא לכך היא השותפות שנרקמה בין הרשות ואלע״ד הימנית-קיצונית, שהפכה ל״מופת״ של פעולה פוליטית-ממלכתית ואידיאולוגית-ימנית, בחסות מקצועית. דוגמא נוספת היא השותפות של הרשות עם גורמים נוצריים משיחיים, כמו מוזיאון התנ״ך בוושינגטון, בעלי עבר מפוקפק בתחום הסחר הבלתי חוקי וזיוף עתיקות ואשר בינם ובין המדע הארכיאולוגי קשר רופף בלבד. התוצר של פעילויות אלו הוא התערובת של ארכיאולוגיה עם אידיאולוגיה ובלבול, מכוון כמעט, בין זיקה תרבותית ועליונות אתנית.

מאז הוקמה הממשלה, ועל בסיס ההסכמים הקואליציוניים, התקבלה החלטת הממשלה האחרונה לסידור תחום המורשת מחדש (החלטה מס׳ 90 שפורסמה בתאריך 29.01.2023) אלו עיקרי הדברים:

1. משרד המורשת הפך למשרד עצמאי בראשות השר עמיחי אליהו – תושב ההתנחלות רימונים בבנימין וחבר במפלגת הימין הקיצונית עוצמה יהודית בראשות השר איתמר בן גביר.
2. הסמכות על רשות העתיקות הועברה ממשרד התרבות והספורט למשרד המורשת (שינוי חקיקה בוצע ב-7.2.23).
3. הסמכות הנתונות לשר החינוך בעניין הכרזה על גנים לאומיים הכוללים אתרי עתיקות (שינוי חקיקה בוצע ב-7.2.23).
4. סמכות למינוי 3 נציגים למועצת רשות העתיקות מבין עובדי משרד המורשת (דורש שינוי חקיקה).
5. העברת תקני קמ״ט ארכיאולוגיה ממשרד התרבות למשרד המורשת.
6. העברת תחומי העיסוק ״עדות ישראל ושימור אתרי ראשית ההתיישבות״ למשרד המורשת.
7. העברת תקנים ותקציבים אשר ייוחדו לתחומי הפעולה הרלבנטים ממשרדי הממשלה השונים.
8. הקמת צוותי עבודה שיגישו תוכניות בנושאים הבאים:
   • בחינת היבטים מקצועיים, משפטיים, תקציביים ותפעוליים של טיפול בתחומי המורשת ולבחון העברתם של תחומים נוספים למשרד המורשת – מסקנות יוגשו למנכ״ל המשרד עד 01.03.23.
   • מנכ״ל משרד מורשת יגבש תוכנית ל״הצלה, לשימור ולמניעת שוד והרס אתרי מורשת במדבר יהודה, ביהודה, שומרון ובקעת הירדן״ לשנים 2023-2026.
   • בחינת הקמת אגף ל״טיפוח המורשת היהודית והנחלתה״ במשותף עם מנהלת זהות יהודית, משרד התרבות והספורט, ומשרד ירושלים ומסורת ישראל.

מאז החלטת הממשלה אני מזהה פער עקבי בין התבטאויות השר למורשת לבין המציאות. פער שמקורו נע בין פופוליזם לחוסר הבנה של התחום. לאחרונה פרסם השר הודעה לתקשורת לפיה קמ"ט ארכיאולוגיה עבר לידי משרדו באופן הרומז על העברת הסמכויות אליו. קשה להפריז בדרמטיות שהחלטה כזו יכלה ליצור, לו רק הייתה מתקבלת במלואה שהרי מדובר במהלך סיפוח מלא-מלא של שטחי C (אל חשש קמ״ט יישאר כפוף למנהל האזרחי אך משכורתו תשולם ממשרד מורשת. בנתיים…). באופן דומה, כתב השר שיפעל ל״להפסקת האפליה הפוליטית בעולם הארכיאולוגיה. לא עוד סטנדרט כפול להגנה על אתרים. לא עוד אפליית חוקרים, לא עוד הרס ושוד. […]״. על איזו אפליה מדובר? זו שהעניקה תקציבי עתק לשמירה על מורשת יהודית לבדה? זו שהכשירה בבית המשפט שמשרדו אחראי למורשת יהודית בלבד? איזה סטנדרט כפול? אילו חוקרים מופלים במדינתנו? עצירת הרס עתיקות? אולי נתחיל באיסור סחר (שהרי מדינת ישראל היא היחידה באזור שמאפשרת דבר כזה) במקום להמשיך במדיניות ״ייבוש הביצה״ בתקווה לחפור הכל לפני השודדים?

לצד שינויים אלו, גם פעולות הממשלה לפירוק דה-פקטו של הדמוקרטיה, ישפיעו עמוקות על המקצוע הארכיאולוגי. היות ובשעה ובמקומות שבהם התשתית אינה דמוקרטית, וכאשר לא כולם שווים בפני החוק, הפעילות האקדמית ככלל והארכיאולוגית בפרט, מאבדת את האחיזה בעקרונות האוניברסליים ונשענת, במקום, על מערכות ערכים תלויי זמן ומקום, ובמילים אחרות – הופכת פוליטית. פירוק ההפרדה, גם אם קיימת למראית עין, בין המחקר הארכיאולוגי המבקש להיות נייטרלי (פוליטית ואידיאולוגית) לבין השימוש שנעשה בארכיאולוגיה על ידי המפעל האמוני-הפוליטי של תנועת ההתנחלות והסיפוח, תוביל להשלכות קשות מאוד על הקהילה כולה. בהיבט המהותי, תהליך זה מרוקן מתוכן את התחום, ומערער את המאמצים המתמשכים של הקהילה הארכיאולוגית בארץ (ובעולם) להשתית את התחום על יסודות אתיים יציבים. בהיבט הפרקטי, הדבר יוביל בהכרח לבידוד גובר של הקהילה הארכיאולוגית הישראלית כולה ככל שזאת תשלים בשתיקתה עם מהלכים שמבקשים לנצל את הארכיאולוגיה למטרות פוליטיות.

לסיכום, ברור כי הולכים להיות שינויים באופן שבו ישראל מתייחסת לאתרי מורשת (ארכיאולוגים והיסטוריים כאחד). הפקדת (או הפקרת) משרד המורשת ואת השליטה ברשות העתיקות בידי שר מתנחל-ימני-קיצוני, בהכרח מעידה שהאתרים הארכיאולוגיים בגדה המערבית יעמדו במרכז סדר היום. כאמור, בהחלטת הממשלה האחרונה בעניין המורשת הוחלט שהשר יעמיד תכנית חירום להגנה על עתיקות בגדה המערבית, שתוארה על ידי השר כ"גולת הכותרת של ההגנה על נכסי הדורות והמורשת של ארץ התנ"ך ועם הנצח". העצמת פעילות שכזו בגדה המערבית מעלה גם את הקושי העקרוני בקיומה של פעילות ארכיאולוגית-מדעית נטולת משוא פנים, כל עוד זו מתקיימת בחסות כוח צבאי המאפשר את קיומה. מכאן, שהפעילות הארכיאולוגית הישראלית בשטחי הגדה המערבית הנה בהכרח אקט של תפיסת שטח והעמקת האחיזה של מדינת ישראל בגדה המערבית. פעולה זו מפירה את החוק והאתיקה הבינלאומיים, מתעלמת מקיומה של הקהילה הפלסטינית והעצמתה משמשת ככלי לקידום הסיפוח דה-פקטו (ואף פורמלי, עיינו בהצעת החוק של אריאל קלנר מתאריך 13.02.2023) של חלקים מהגדה המערבית לישראל.

המצב החדש, מחייב את הקהילה הארכיאולוגית לעצור להתמודדות עם שאלות הנוגעות למרחב הפעילות הלגיטימי של הארכיאולוגיים במדינת ישראל, ולנזק שייגרם (וההשלכות) על ידי הפיכת עתיקות ומורשת לפוליטית עוד יותר ממה שהיא כבר היום. זו התמודדות שאינה פשוטה, היות והיא דורשת פתיחה לדיון של המפגשים הטעונים ביותר בזירה המקומית: מפגשים בין מחקר לבין זהות לאומית; בין מדע לבין משיחיות; בין הזכות למורשת לבין "זכות אבות". התמודדות זו, לצד חיזוק השיח באתיקה המקצועית (שחייבת להכיר ולתת מענה למרכיבים הפוליטיים של העבודה הארכאולוגית), יש ביכולתם להעמיד אופוזיציה עוצמתית מול הדרג הפוליטי שמבקש להפוך את הארכיאולוגיה לקרדום לחפור בה.

תמונת המאמר: מתוך אתר משרד המורשת