פעילות המשלחות הזרות בישראל: סיכום קצר מהתקופה העות'מנית ועד ימינו
בועז גרוס (מכון ישראלי לארכיאולוגיה [ע"ר] ואוניברסיטת תל אביב)
הארכיאולוגיה בישראל החלה, בדומה לארכיאולוגיה של ארצות רבות במזרח הקדום, כיוזמה אימפריאליסטית, לעיתים קולוניאליסטית, של מעצמות המערב (סילברמן 1982). החל משלהי המאה ה־19, מעצמות אלו, באמצעות גופי מחקר, דת ומוזיאונים, שלחו משלחות ארכיאולוגיות לארץ הקודש, אשר הייתה תחת שלטון האימפריה העות'מנית. משלחות אלו היוו ביטוי של תחרות בין המעצמות לזכות בדריסת רגל בארץ, לצד הקמת מיסיונים, בתי חולים, פרויקטים הנדסיים ותמיכה צבאית, תוך ניצול חולשתה של האימפריה העות'מנית הדועכת (סילברמן 1982; 1997: 64–68). כחלק ממאמצים אלו הוקמו בירושלים גם "בתי הספר לארכיאולוגיה", כגון האקול ביבליק הצרפתי (École biblique et archéologique française de Jérusalem), בית הספר האמריקאי (American School of Oriental Research), בית הספר האיטלקי (Studioum Biblicum Franciscanum) ועוד (גיבסון 1999; בן אריה 1999א'; ב').
פעולות המחקר של המשלחות הזרות הובילו לייצוא נרחב של עתיקות ארץ ישראל (וארצות אחרות תחת שלטון האימפריה), לבירות אירופה וארה"ב. חוקי העתיקות העות'מניים (ראשוני נחקק ב־1869, ומקיף ראשון ב־1874) נועדו למנוע ייצוא זה מחד, ומאידך לדאוג שמרב ומיטב הממצאים יגיעו דווקא למוזיאון האימפריאלי בקונסטנטינופול שנוסד בשנת 1869. מנסח החוק עצמו, עוסמן חמדי ביי, היה גם מנהל המוזיאון (שאו 2003: 89–91; מלמן 2020: 40–42). החוקים העות'מניים, על גלגוליהם השונים (תיקונים נערכו ב־1884 ולאחר מכן ב־1906), קבעו נהלים לפעילות של המשלחות הזרות ובהן צורך בקבלת רישיונות חפירה, דיווח תקופתי על הממצאים ועוד. החוקים היו קשוחים מאוד בהגבלתם את ייצוא העתיקות משטחי האימפריה, אך למעשה היו חסרי שיניים, הן עקב הברחות בלתי חוקיות אשר השלטונות לא הצליחו למנוע, או עקב קבלת אישורים מתאימים בניצול השחיתות הנפוצה. הארכיאולוג הבריטי מקאליסטר, שחפר בארץ ישראל מטעם ה-PEF צוטט באומרו "תחת השלטון העות'מני הכל היה אסור, אבל הכל היה אפשרי" (גיבסון 1999: 136).
לאחר מלחמת העולם הראשונה ב־1917, השלטון התורכי הוחלף בשלטון צבאי בריטי, והחל משנת 1920, שלטון מנדטורי בריטי. עם הקמת ממשלת המנדט, נקבעה פקודת העתיקות המנדטורית, והוקמה מחלקת עתיקות שכללה מנהל בריטי, ומפקחים ערבים ויהודים. מחלקת העתיקות, ועל פי פקודת העתיקות, דרשה גם כן המצאת רשיונות חפירה לשם גילוי עתיקות. הפקודה הגדילה לקבוע כי אין למנוע רישיון על בסיס לאומי או דתי – בכך, למעשה אפשרה באופן חוקי את הפעילות הארכיאולוגית הזרה בארץ ישראל (סעיף 7ב' לפקודת העתיקות המנדטורית 1929).[1] על אף שהפקודה הגדירה באופן רשמי את העתיקות כרכוש ממשלת המנדט, היא אפשרה את ייצוא העתיקות ממנה במסגרת חלוקה של הממצאים בין ממשלת המנדט[2] לבין המשלחת החופרת (בנטוויץ' 1924: 251-252; סעיף 11 לפקודת העתיקות, תיקון משנת 1934).[3] בכך, לדעת מלמן, מבטאת פקודת העתיקות את הראייה האימפריאלית/מנדטורית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בתפקידה של בריטניה (והמערב), לשמש כאוצרים והשומרים על העתיקות כנכס בינלאומי (מלמן 2020: 45, 48-49).
תקופת המנדט הבריטי השיקה את "תור הזהב" של הפעילות הארכיאולוגית הזרה בארץ ישראל (בן אריה 1999ב': 139). הארכיאולוג האמריקאי ו.פ. אולברייט העיד כי הפעילות הארכיאולוגית תחת מחלקת העתיקות המנדטורית "השתפרה" (גיבסון 1999: 135). ובעוד מחלקת העתיקות עסקה בעיקר ברישוי, פיקוח, תיעוד וביצוע חפירות הצלה שנדרשו עקב הפיתוח התשתיתי המואץ שהחל בתקופה זו (בן אריה 1999א': 168-169), בתי הספר לארכיאולוגיה ומשלחות זרות חפרו בתילים המקראיים הגדולים כגון מגידו, בית שמש, לכיש ועוד, לצד חפירות פרהיסטורית, כמו חפירותיה של דורותי גרוד בכרמל מטעם בית הספר הבריטי לארכיאולוגיה (גרוד 1934: 257). לצד תהליכים אלו, בתקופה זו החלה גם פעילותם העצמאית של ארכיאולוגים יהודים, בין אם במסגרת מחלקת העתיקות המנדטורית, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, או האוניברסיטה העברית לאחר הקמתה בשנת 1925. החוקרים היהודים, בשונה מעמיתיהם הזרים, התמקדו דווקא באתרים בעלי צביון יהודי מובהק, מימי בית שני (כגון חפירותיו של בנימין מזר בבית שערים ואלו של סוקניק בבית אלפא), ופחות בתילים המקראיים (בן-אריה 2008: 24, 41-37).
מלחמת העולם השנייה הביאה להאטת פעילות המשלחות הארכיאולוגיות הזרות בארץ ישראל ומלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל ב-1948 הביאה לסופו של המנדט הבריטי ומחלקת העתיקות המנדטורית. במקומה קם אגף העתיקות הישראלי, ואימוץ של פקודת העתיקות המנדטורית כחוק ישראלי. ארץ ישראל/פלשתינה המנדטורית על עתיקותיה נותרה מחולקת בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן, והיריבות בין שתי המדינות הכריחה ארכיאולוגים זרים "לבחור צד" בבוחרם היכן לחפור ולעבוד. זאת משום שבמקרים רבים חוקרים אשר בחרו לעבוד בישראל הוחרמו ונאסר עליהם לחפור גם בשטח ירדן (לאש ואחרים 2020). לאחר קום המדינה נותרו רוב בתי הספר הזרים בחלקה המזרחי של ירושלים, ותחת השלטון הירדני (בן אריה 1999ב': 141). הדבר יצר קושי לחוקרים המבקרים בבית ספר אלו לתור ולחקור בשטחי מדינת ישראל.[4] לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, שוב אוחדה הארץ תחת שלטון יישות פוליטית אחת, ובתוך כך גם נפתחה מחדש הגישה, הפיסית לפחות, של חוקרי בתי הספר הזרים לאתרים (והמוסדות) בשטחי ישראל.
לאחר קום המדינה, וכך גם לאחר מלחמת ששת הימים, המשיכה פעילות ארכיאולוגית זרה בשטחי המדינה, בין אם תחת חסותם המדעית של בתי הספר ומוסדות המחקר הזרים בירושלים, או תחת חסותם האקדמית של מכוני מחקר בחוץ לארץ. חוק העתיקות הישראלי, שנחקק בשנת 1978, קיבע את מעמד העתיקות כרכוש המדינה, ועל אף שהותיר את חוקיות הסחר המוגבל העתיקות, ביטל המחוקק את החלוקה האוטומטית ומנגנון הפיצוי והרכש בין המדינה לבין החופר, ובכללן משלחות זרות. בנוסף, החוק הישראלי לא אימץ את ה"אוניברסליות" במתן חופש מחקר ארכיאולוגי בינלאומי במדינת ישראל, ולא מציין במפורש את מוצא הגופים/אנשים הזכאים לקבלת רישיון חפירה, מעבר לכך שאלו שיישפטו על פי יכולותיהם המדעית והכספית לביצוע החפירה. עם זאת, תקנון רשות העתיקות (אשר החליפה את אגף העתיקות והמוזיאונים בשנת 1990, לאחר חקיקת חוק רשות העתיקות בשנת 1989) משנת 2004 מציין כי על מנת לקבל רישיון חפירה על החופר להציג אסמכתאות לגבי ניסיונו המקצועי, פירוט תקציבי וכן לקבל חסות מגוף מחקר אקדמי מוכר. הן החוק והן הנוהל לא מפרטים דבר בנושא מוצא החופר ו/או המוסד נותן החסות.[5] כך, ישנם אתרים לא מעטים בארץ אשר נחפרים גם בשנים האחרונות בהובלת מוסדות זרים וביניהם ניתן למנות את המשלחת האוסטרית בתל לכיש,[6] משלחת הרווארד בתל אשקלון, שיקגו בתל כיסאן ועוד.[7]
אתר האינטרנט של רשות העתיקות מציג את מדיניות הרשות והמועצה לארכיאולוגיה (גוף קבוע בחוק אשר נועד לייעץ למנהל האגף/רשות בנושאים מקצועיים שונים, ואמון גם על המלצה או אי-המלצה לאישור בקשות רישיון) בבואם לשפוט את בקשות רישיון החפירה. עד לאחרונה המדיניות המפורסמת הציגה המלצה למוסדות ארכיאולוגים זרים לחבור למוסד ישראלי. מסמך מדיניות חדש שפורסם בשנת 2023, כבר לא מציג זו כהמלצה, אלא כדרישה: "מוסד ארכאולוגי מחו"ל המעוניין לבצע חפירה מדעית יזומה יצור לצורך קבלת הרשיון שיתוף פעולה מחקרי עם אחד המוסדות הישראלים המוכרים, כשהמוסד הישראלי הוא שיהיה האחראי לניהול החפירה ולפרסומה על פי הכללים המדעיים המקובלים. חפירות הצלה יבוצעו בחסות מוסד ישראלי בלבד ועל ידי בעל רשיון ישראלי. לא יינתנו רשיונות למוסדות מחו"ל או לארכאולוגים מחו"ל לצורך ביצוע חפירות הצלה."[8]
מדיניות זו מהווה למעשה שינוי מרחיק לכת בפעילותם של מוסדות, ואף ארכיאולוגים, זרים בארץ ישראל (באמצעות קצין מטה ארכיאולוגיה ביו"ש, הכפוף מקצועית לרשות העתיקות), ובמדינת ישראל. לאורך כמאה שנה, אופיינה הארכיאולוגיה בארץ ישראל בפעילותם של חוקרים ומוסדות זרים, בעיקר מארצות המערב האימפריאליות, קולוניאליות והפוסט-קולוניאליות. התהליך אשר מתרחש בתקופה האחרונה, מעין הלאמה מעבר לעתיקות עצמן אלא גם של המחקר הארכיאולוגי כולו בישראל, מצביע, לדעתי, על מעין "בגרות" של הארכיאולוגיה הישראלית מחד, ולטובה – והמשך לראייה הקושרת בין הממצא להקשרו הגיאוגרפי, וכעת גם להקשרו התרבותי-מודרני. מאידך, ולשלילה, למאפיין של לאומנות וריכוזיות והמשך לגילויים נוספים של אדנות פוליטית-טריטוריאלית על התרבות החומרית ומורשתה של הארץ – אשר קצרה כאן היריעה, ויגעה הנפש, מלתאר.
ספרות:
| בן אריה 1999א | בן אריה, י'. 1999. המוסדות הזרים לארכאולוגיה ולחקירת ארץ-ישראל בתקופת המנדט: חלק א'. קתדרה 92: 172-134. |
| בן אריה 1999ב | בן אריה, י'. 1999. המוסדות הזרים לארכאולוגיה ולחקירת ארץ-ישראל בתקופת המנדט: חלק ב'. קתדרה 93: 142-111. |
| בן אריה 2008 | בן אריה, י'. 2008. ארכיאולוגיה יהודית או כללית: "חקירת ארץ ישראל" עד 1948. בתוך: פייגה, מ' ושילוני, צ' (עורכים). קרדום לחפור בו: ארכיאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל. ירושלים: 41-19. |
| גרוד 1934 | Garrod, D. 1934. A New Mesolithic Industry: The Natufian of Palestine. The Jurnal of the Royal Anthropological Institute of Great Britain and Ireland 62: 257-269 |
| גיבסון 1999 |
Gibson, S. 1999. British Archaeological Institutions in Mandatory Palestine, 1917-1948. Palestine Exploration Quarterly 131(2): 115-143 |
| מלמן 2020 |
Melman, B. 2020. Empires of Antiquity: Modernity and the Rediscovery of the Ancient Near East. 1924-1950. New York |
| סילברמן 1982 |
Silberman, N. A. 1982. Digging for God and Country: Exploration, Archaeology, and the Secret Struggle for the Holy Land 1799-1917. New York. |
| סילברמן 1997 |
Silberman, N. A. 1997. Structuring the Past: Israelis, Palestinians, and the Symbolic Authority of Archaeological Monuments. In: Silberman, N. A. and Small, D. B. (Eds.). The Archaeology of Israel: Constructing the Past, Interpreting the Present (Journal for the Study of the Old Testament Supplement Series 237). Sheffield: 62-81. |
| שאו 2003 | Shaw, W. 2003. Possessors and Possessed: Museums, Archaeology, and the Visualizations of History in the Late Ottoman Empire. London. |
[1] https://www.nevo.co.il/law_html/law19/btl0042.htm
[2] על אף שהחוק העות'מני הכיר בחשיבות הקשר וההקשר שבין הממצא למקום בו הוא נמצא, השלטון האימפריאלי לא יצר הפרדה בין האימפריה כולה למחוז השליטה בכל הקשור למקום אכסון והצגת העתיקות (בהקמת מוזיאונים מחוזיים וכו'). הפקודה המנדטורית לעומת זאת, מייצרת את הקשר בין עתיקות ארץ ישראל לבין הארץ עצמה, וקובעת שיש לאכסן ולהציג את הממצאים בתחומי המנדט – לשם כך הוקם מוזיאון רוקפלר, מספר שנים לאחר מכן. יש לראות זאת, כמובן, בכך שהמנדט ניתן לאימפריה הבריטית מטעם חבר הלאומים, ולא היה מדובר בארץ ישראל/פלשתינה בשלטון קולוניאלי ישיר.
[3] ראה הערת שוליים 1.
[4] מתוך אתר מכון אולברייט: https://aiar.org/history.
[5] https://www.antiquities.org.il/images/proc/nohal3.10.pdf
[6] https://tracingtransformations.com/?fbclid=IwAR1jyTZPEekER93dK30XXtnU6AJgCm-LSqac1qIWYrhCaZkHAywn2UPkgsQ
[7] לצערי רשות עתיקות לא מעדכנת בקביעות את רשימת הרישיונות הניתנים מדי שנה. להתרשמות מהרשיונות שניתנו ב-2016: https://www.antiquities.org.il/m_digs_heb.aspx?shana=2016
[8] https://www.antiquities.org.il/about_heb.aspx?Modul_id=107#policy
זווית נוספת
דניאל מאסטר (וויטון קולג', מנהל משלחת תל שמרון)
Daniel Master (Wheaton College, Director of the Tel Shimron Expedition)
In 1983-84, Yigael Yadin organized a seminar at the Institute of Advanced Study at Hebrew University for a group of young scholars which included Amihai Mazar, Israel Finkelstein, and Lawrence E. Stager. Each of these would go on to be leaders in the archaeology of Israel over the next several decades, and each saw this seminar, set in Jerusalem, as a touchstone for their careers. I’m not sure this was the precise moment, but by the 1980’s it was already clear that the agenda for the archaeology of Israel was no longer set by foreign archaeologists like Garstang or Kenyon, Albright or G. Ernest Wright; the center of the discipline had irrevocably shifted to Israeli universities and to Israel’s (then) Department of Antiquities.
Over the last few decades, this shift has become even clearer. Israeli archaeologists set the agenda in all respects for the archaeology of Israel. The vast majority of archaeological projects are conducted entirely by Israeli archaeologists, particularly when one includes the extensive cultural heritage preservation work of the Israel Antiquities Authority. For every archaeology conference on the archaeology of Israel in the United States or Europe, there are half a dozen in Israel itself. It seems as if Israel has as many universities offering Ph.D.’s on the archaeology of Israel as the rest of the world combined. And, within those Israeli graduate programs, one can choose among several archaeologists focused on Israel, not just one lonely scholar as in so many foreign institutions. All of these are laudable ways in which Israel is leading the way in the preservation and understand of its own cultural heritage.
If a scholar today wants to participate in the archaeology of Israel, they need to be physically in Israel, visiting scholars at all the major universities, keeping up with what is happening in the Israel Antiquities Authority, attending local conferences. If the archaeology of Israel started as a colonialist endeavor, today the foreign scholar is a guest and a visitor. In that vein, the recent requirements that foreign excavations be associated with an Israeli university serve a different function in Israel than they might serve elsewhere. In Israel, such a requirement functions to keep foreign archaeologists aware of the thriving, constantly evolving world of scholarship in Israel. It is the foreigner who needs assistance, not the other way around.
In a world of increasing polarization, it can be increasingly difficult to overcome the political challenges of international collaboration, but with mutual respect, a foreign researcher can thrive in Israel. There remains a spirit of collaboration which is difficult to duplicate elsewhere and an extraordinary level of expertise in the local archaeological community. One hopes that the pursuit of a knowledge of the past is one place where we can work together, despite the difficulties of our modern times.
