מאמר פתיחה
אגודת הארכיאולוגים בישראל, 1984–1997
רז קלטר (אוניברסיטת הלסינקי) וגדעון סולימאני (נווה שלום) [1]
עם זוית אישית מאת עמיחי מזר (האוניברסיטה העברית; להלן)
הרקע לייסוד האגודה
הרעיון להקים אגודה מקצועית לארכיאולוגים בא מאהרון קמפינסקי (1994-1939), שלימד באוניברסיטאות תל אביב ובאר שבע. קמפינסקי היה פעיל פוליטי כנגד הכיבוש, לטובת זכויות אדם, עובדים זרים, והקהילה הגאה. בדברי זיכרון הוצג קמפינסקי כאיש "אנטי-ממסדי" מיסודו. לדעתנו ייסוד האגודה לא היה מעשה אנטי-ממסדי. דרך האגודה ביקש קמפינסקי לתקן את הממסד וגם להתקבל על ידיו כשחקן בעל השפעה.[2] (איור 1)
איור 1: סמל האגודה
באותן שנים גברה הביקורת על אגף העתיקות, שסבל מתקציב דל, מחסור בכוח אדם והעדר מעמד עצמאי. דו"ח מבקר המדינה ב־1986 חשף ליקויים רבים ועורר רצון לשינוי, אבל גופים כמו החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה והמועצה הארכיאולוגית היו שמרניים. לדעת זאב משל, לאגודה היה תפקיד חשוב במהלכים שהובילו להקמת רשות העתיקות. גלעד חלק על קביעה זו בטענה שאמיר דורי והפוליטיקאים הובילו וקבעו, לא הארכיאולוגים. אולם קמפינסקי היה חבר ילדות של ד"ר שמעון שושני, מנכ"ל משרד החינוך בשנים 1986-89 (אגף העתיקות השתייך למשרד החינוך). הוא הצליח לארגן שתי ישיבות עם שר החינוך. ב־18.1.1985 הוצגה האגודה (על ידי משל, קמפינסקי, רחל חכלילי ועמיחי מזר) לשר החינוך ולמנכ"ל שושני, נדונו בעיות בארכיאולוגיה בישראל, והמנכ"ל הזמין נציג מן האגודה למועצה הארכיאולוגית (ואכן, משל ייצג את האגודה לזמן מה במועצה). ביוני 1986 הגישה האגודה לשר החינוך מסמך עם הצעות לרפורמה באגף העתיקות וחברי האגודה נפגשו עם נחמן רז (יו"ר וועדת החינוך של הכנסת); כך שהיה לאגודה חלק במעבר מאגף העתיקות לרשות העתיקות.
באסיפה הראשונה של האגודה ב־24.5.1984 נכחו כמה עשרות ארכיאולוגים, רובם צעירים. קמפינסקי הגיש נוסח מוכן של תקנון האגודה (ראו צרופה בסוף המאמר). האגודה נרשמה רשמית ב־14.11.1984 ומשום שקמפינסקי נתפס כמעורר מחלוקות, נבחר זאב משל כיו"ר הראשון.
האגודה הזו לא הייתה הראשונה: בשנת 1958 נזכרה אגודה מקצועית של ארכיאולוגים, שמנתה 37 חברים בכל הארץ; אולם לא ידוע עליה כמעט דבר.
מבנה האגודה ויחסיה עם גופים אחרים
מיעוט של פעילים מסורים היה הרוח החיה באגודה. בראש האגודה עמדה הנהלה בת 9-7 חברים, שנפגשה (לאחר ההתלהבות הראשונית) 4-3 פעמים בשנה. ההנהלה הראשונה כללה את קמפינסקי, עופר בר יוסף, זאב משל, רוני רייך, עמי מזר, רחל חכלילי ורות הסטרין. יושבי ראש האגודה היו זאב משל (1984-88), דוד אילן (1988-89); יובל גורן (זמני, 1990), אהרן קמפינסקי (1990-94) ואמיר פלדשטיין (1994-99). ההנהלה קבעה את סדר היום של האגודה וקיבלה החלטות מרכזיות.
על הנייר היו לאגודה חמש וועדות: איגוד מקצועי, אתיקה, יחסי ציבור (או יחסי חוץ), ניהול משאבי תרבות, ופרסום דוחו"ת חפירה. כמה וועדות לא השאירו אף מסמך, ואפילו לא ברור מי עמד בראשן – הן כנראה התקיימו רק על הנייר. פעם-פעמיים בשנה נפגשו כל החברים במליאה. שרדו כמה רשימות של חברים; הנרחבת ביותר כללה 160 שמות (ב־1985).
המחסור בתקציב העיק על האגודה. התקנות קבעו נהלים לגבי רכוש, אבל לא היה הרבה רכוש. רק מעט חברים שילמו את דמי החבר (כ-45 בשנים 1989-87) וכמעט כל הפעילות הייתה בהתנדבות. יוזמה ליצירת הכנסות על ידי עריכת טיולים מאורגנים בחו"ל לא הצליחה (נערך רק טיול אחד לטורקיה). לאגודה היה "רווח" צנוע של 1448 שקלים בשנת 1985, כמעט הכול מתרומה בודדת. מרוב השנים אין דוחו"ת כספיים, אבל אולי היו ולא שרדו.
רבים בממסד חשבו שאין צורך באגודה. כשהאגודה הציעה שיתוף פעולה לחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ענה המזכיר (יוסף אבירם) ש"החברה לא מכירה באגודה". זאב משל ניסה להפשיר את האווירה בפגישה ב־11.1.1985 שבה נכחו גדולים ונכבדים מן החברה (יוסף אבירם, אברהם מלמט, דוד עמירן, משה דותן, משה קול, אברהם בירן, אפרים שטרן, בנימין מזר, משה כוכבי, נחמן אביגד, ודוד אוסישקין). רק אוסישקין (שהיה צעיר מכולם) היה לטובת האגודה. סיכם בירן באומרו שהאגודה קיימת ואין על מה להחליט. ההחלטה המתבקשת הייתה לגבי שיתוף פעולה, לא האם יש צורך באגודה.
גם היחסים עם אמיר דרורי, מנהל רשות העתיקות, עלו על שרטון אחרי התחלה סבירה. האגודה הצטרפה לעתירה לבג"ץ נגד רשות העתיקות לגבי העברת גלוסקמאות לקבורה על ידי גופים דתיים.[3] קמפינסקי נפגע מאי הזמנת האגודה לדיונים בכנסת על סחר בעתיקות, וגם התנגד ל"מבצע מגילה" של הרשות בשנים 1993-4.
פעילות האגודה
האגודה הייתה פעילה בתחומים הבאים:
- הירחון "ארכיאולוגיה". ארבע חוברות של הירחון הופיעו ב־1985-6. המימון בא מהוצאת אריאל. את החוברות ערכו גלעד (1-2), קמפינסקי (3), ושמאול גבעון (4; ראו איור 2 בתגובתו של עמיחי מזר להלן). גופים אחרים הוזמנו להשתתף, אבל נמנעו. חוברות הוקדשו לנושאים ספציפיים (כגון היסטוריה של ארכיאולוגיה וארכיאולוגיה של נוודות) וכן לעדכונים מהנעשה באגודה ובארכיאולוגיה. הירחון היה חדשני, אבל התקשה באיסוף מאמרים וסבל מאיחורים, כנראה בגלל שהכול נעשה בהתנדבות. כרך חמישי היה בתכנון ביוני 1994 ואף הוכן מכתב שמביע שמחה על בחירת העורך (שלא נבחר; ציפו שיעבוד בהתנדבות). הכרך לא התגשם.
- כינוסים ומידע על תארים אקדמיים. האגודה פרסמה בירחון הראשון מידע על עבודות מ.א. ודוקטורט שאושרו. בשנים טובות ערכה האגודה שני כנסים מדי שנה, שהיו מוצלחים.
- אתרים כמשאב מתכלה. את הנושא החדשני הזה העלה עפר בר יוסף בשנת 1984. במסמך מדיניות קראה האגודה להגדיר חלק מן האתרים כ"אתרים לאומיים" ולתת עדיפות למחקר ישראלי בהם (רעיון שהביע קמפינסקי הצעיר והלא כ"כ "אנטי ממסדי" כבר ב־1976, במכתב לנחמן אביגד, יו"ר המועצה לארכיאולוגיה). האגודה פרסמה ב"ארכיאולוגיה" 3 רשימה ראשונית של אתרי מפתח ל"שמירה" למחקר ישראלי. המחברים הדגישו שיישמר חופש המחקר לכולם; אבל טענו שחייבים להתחשב בעדיפויות לאומיות, ולחייב גם משלחות מחו"ל בחפירת אתרים בסכנה (=חפירות הצלה).
הייתה כאן סתירה מובנית וגם וגישה פטרנליסטית לחפירות ההצלה. הגשמת התכנית הייתה מפנה משלחות מחו"ל לחפירות הצלה, ומותירה יותר "אתרי מפתח" נחשקים לאוניברסיטאות בישראל. המחברים התייחסו לחפירות ההצלה כדבר נחות (הם דיברו על העלאת אתר "הצלה" לרמה של "אתר שמור"), ואף שקלו לחייב משלחות זרות לקחת שותפי-מחקר ישראליים. הם לא הציעו שחוקרים מן האקדמיה בישראל יחויבו גם הם לערוך חפירות הצלה.
רשימת האתרים ל"שמירה" כללה 67 אתרים. רק לאתרים מתקופות הברונזה והברזל נוספו הערות, למשל, נקבע שמגידו תישמר לחוקרים מת"א (קמפינסקי קיווה לחפור שם). בחלק מן האתרים עבדו כבר משלחות זרות (אשקלון, קיסריה), ולא הוסבר מה יקרה איתן. בעצם, הרעיון היפה של "אתרים כמשאב מתכלה" כיסה על מתן עדיפות לחוקרים מאוניברסיטאות בישראל. דומה שהרשימה לא עוררה רושם רב.[4]
- איגוד מקצועי. הארכיאולוגים עבדו במספר מקומות בנפרד זה מזה, והיו חלשים ופאסיביים בתחום יחסי העבודה (כגון שכר וקידום מקצועי). האגודה לסקר העסיקה אז כ-100 עובדים במעמד זמני. בשנת 1983 פנו 13 ראשים של חוליות סקר להנהלת האגודה, בבקשה מנומסת לארגן פנסיות, ביטוח נגד תאונות, ועוד. הציפייה שאגודת הארכיאולוגים תשפר את המצב לא התממשה. נראה שהנושא לא היה בעדיפות עבור ההנהלה. אמנם מונתה וועדה לאיגוד מקצועי, אבל הנושא הוזכר רק בסוף רשימת המטרות בתקנון האגודה. במזכר מסוף 1984 על עשרת הבעיות הדחופות בארכיאולוגיה, המצריכות דיון במועצה הארכיאולוגית, לא נזכרו יחסי העבודה כלל.
מוטי היימן (יו"ר הוועדה לאיגוד מקצועי) הרצה על התנאים הקשים של עובדים זמניים בארכיאולוגיה. היימן הציע להקים וועדה משותפת עם הגופים המעסיקים ולפנות להסתדרות. בדצמבר 1985 התאגדו עובדי אגודת הסקר באיגוד מקצועי (בהובלת היימן, שרי ארד וגדעון אבני), והיה שיפור מסוים גם באוניברסיטה העברית. אולם, המגעים עם ההסתדרות לא צלחו והישגים הושגו במקומות הנפרדים ולא על ידי האגודה.[5]
סביב 1986 וויתרה כבר האגודה על הפעילות בתחום. חלק מחברי ההנהלה, שהיו בשלבים של קריירה אקדמאית, התעניינו באתיקה, סחר עתיקות, כפייה דתית ונושאים נכבדים אחרים, ולא בעבודה "שחורה" ובמאבקים של איגוד מקצועי. כשהנהלת האגודה "גילתה" בשנת 1994 שהרבה ארכיאולוגים עובדים בעבודות זמניות, וניסתה לפעול, כבר לא היה לה כוח להשפיע.
- הוועדה לאתיקה והקוד האתי. אתיקה הייתה חשובה להנהלת האגודה. חברי האגודה נקראו לשמור על "אתיקה מקצועית" וההנהלה מינתה וועדה לאתיקה מיד בהתחלה (מאי 1984). נראה שהמובילים בתחום היו קמפינסקי ומשל. הוועדה נזכרה בפעם האחרונה ב־1994. לדברי גורן, הוא הוזמן להשתתף בוועדה בשנת 1994, אך לא היו שום פגישות. לא איתרנו דיונים של הוועדה, ולא ברור אם דנו בבעיות אתיות בין ארכיאולוגים. זאב משל הזכיר מקרה משנות ה-80: ארכיאולוג ידוע חפר אתר עם עוד שני שותפים, ופרסם מאמר ראשוני על שמו מבלי ידיעתם. בתגובה הם נעלו את מחסן החפירה עם הממצאים בפניו. הלה פנה לעורך דין ואיים בתביעה. העניין נגמר מחוץ לכותלי בית המשפט. הפנייה לזאב משל נעשתה באורח אישי ולא מתוקף תפקידו בוועדה. מקרה שני פורסם ב"ארכיאולוגיה": סכסוך בין שמריה גוטמן, בעל הרישיון לחפירות גמלה, וצבי מעוז, שפרסם מאמר על הארכיטקטורה בגמלה, לכאורה תוך שימוש בחומר שלא פורסם. עצם הפרסום בפומבי מעיד על פתיחות של האגודה.
הכוונה לכתוב קוד אתי הובעה כבר בשנת 1984. בפברואר 1990 (אחרי תקופה של פער בפעילות) החליטה הנהלת האגודה ליצור צוות שיאסוף חומרים ויתקשר עם גופים אחרים כדי להכין מסמך על אתיקה מקצועית (למה צוות מיוחד, אם הייתה וועדה לאתיקה?). גלעד לא זכר שיצא קוד בפועל. גם משל: הרשל שאנקס שאל אותו פעם על כך (כנראה חשב לפרסם ב־BAR), אבל משל לא זכר שהוציאו קוד בפועל.
הקוד ("תקנון"; ראו צרופה בסוף המאמר) האתי הוכן בשנים 1990–1992 על ידי קבוצה קטנה בהובלת קמפינסקי. ראשית הכינו 9 "קווים מנחים", כולל: הקמת בית דין משמעתי (שמעולם לא קם); שמירת אתיקה ורמה מקצועית; קבלה/דחייה של הצעות עבודה; יחסים בין ארכיאולוגים ובינם לבין מוסדות; ושכר. במסמך אחר, "שמירת אתיקה מקצועית", אסרה האגודה על מעורבות בשוד עתיקות, וקבעה כללים לגבי ממצאים. עוד מסמך נשא את הכותרת "הגדרת זכויות וחובות בצוות". בין החידושים בו הייתה הצעה (לא מעשית) שחופרים יקבעו מועד לפרסום סופי עוד לפני התחלת החפירות, ושבמקרה של אי-הסכמה בין עוזר חפירה לבעל רישיון החפירה, העוזר זכאי לקבל חצי (בנוסח אחר: שני-שליש) מן הממצאים לפרסום.
ב־20.1.1990 הצהיר יובל גורן (יו"ר האגודה) שאחרי חבלי לידה ממושכים הגיעו לנוסח ראשוני של הקוד האתי. כדי להאיץ את הטיפול התבקשו החברים לקרוא ולהעיר עד 30.1.1990, ואז ההנהלה תערוך נוסח סופי ותביאו לאישור כלל החברים באביב של שנת 1991.[6] מובן שתחת סד-לחץ כזה לא נערך דיון ממש, ולא מצאנו אף חבר שהחזיר הערות על הקוד האתי, למעט עותק אחד של הקוד עם הערות באדום של זאב משל (איור 2).
איור 2: טיוטת הקוד האתי עם הערות של זאב משל, 1991 (?).
משל הזכיר את התאריך 25.12.1990, לכן העותק מאוחר מתאריך זה. כלומר, כשנה אחרי הפניה לחברים לקרוא ולהעיר. הטקסט בעותק דומה לקוד כפי שפורסם (למעט קטע נוסף, שלא הופיע בקוד שפורסם). ב־6.12.1991 החליטה הנהלת האגודה שהקוד יפורסם ב"ארכיאולוגיה" 3 ושרוני רייך (שעבד ברשות העתיקות) יראה אותו מראש לאמיר דרורי "כדי למנוע שפיכות דמים" (כך). אולי בשל החשש הורידו מן הקוד שבעה סעיפים, שנכללו בעותק שמשל קרא, ועסקו ביחסי עבודה ותנאי שכר. למשל, סעיף אחד הצהיר שמשכורות הארכיאולוגים ייקבעו בהסכמה בין אוניברסיטת תל אביב והאגודה, ויחולו גם על עובדים זמניים. אבל סעיף אחר הצהיר שהמשכורות ייקבעו בין האגודה להסתדרות העובדים. לאגודה לא הייתה סמכות לקבוע דברים שנגעו גם לגופים אחרים באורח חד-צדדי, ולכן סעיפים כאלה היו חלומות באספמיה. בינואר 1992 דיווחה ההנהלה על פרסום הקוד – קצת מוקדם מדי, שכן הירחון התעכב. במאי 1992 צירפה ההנהלה את הקוד לביטאון מס' 13 של האגודה, וסביר שהגיע לידיעת החברים (או לפחות לאלה ששילמו מס חבר). הקוד פורסם באוגוסט 1992 ב"ארכיאולוגיה" 3.[7]
לפי הפרסום הקוד התקבל במליאת כל החברים ב־14.12.1990. תאריך זה הופיע בסוף הקוד (גם בנוסח שעליו העיר משל). אבל לפי מסמך מיום 21.1.1990 נראה שההחלטה התקבלה בישיבת הנהלה, ולא במליאה. לא הייתה מליאה של החברים בחורף 1991 והמליאה הבאה הייתה במאי 1991. הרשמן זוכרת שהקוד הוצג ואושר בישיבת מליאה, אבל ייתכן שזה היה אחרי פרסומו (בחורף 1992).
הקוד שפורסם מזכיר את המחברים כ"הנהלת האגודה", וב"ארכיאולוגיה" 3 נאמר שהוא רק מציע "קווים מנחים" לחברי האגודה. רשמית הוא נקרא "תקנון". במבוא הביעו המחברים את התקווה שהקוד יתקבל על ידי כלל הארכיאולוגים בישראל. הקוד הכיל סעיפים חדשניים וחשובים, אבל לא כולם נכתבו בבהירות. כך למשל, לא הוגדרו מונחים כמו "צדדים" (סעיף 3) ו"חומר" (סעיף 7), המופיעים יש מאין בקוד. סעיפים 8-6 באים תחת הכותרת "שמירה על מוסר מקצועי", אבל עוסקים בפועל רק בסחר עתיקות ובחפירות שוד. יש סעיפים או משפטים מיותרים, שכן הם חוזרים על דברים שחוק העתיקות כבר הגדיר (סעיף 12, חלק מ-18). סעיפים 14-15 מלאים בכוונות טובות – "די להתנדבות!" – אבל ניסוחם מעורפל. במקום "צוות חפירה", בא ניסוח משפטי: "בא כוחו של בעל רישיון החפירה", ובעצם מעקר את הסעיף מתוכן. הכוונה הייתה שבעל הרישיון ישלם לצוות; אבל "בא כוח" מחייב מעמד חוקי, בעוד לרוב העובדים על חומר מחפירה לא היה חוזה חתום עם בעל הרישיון. הסעיף הוציא מן הכלל "חוקר עצמאי אחר, כגון חוקר מתמחה", וכך שהם יכלו לעבוד "במימון עצמי". סעיף 14 מדבר על "שכר מלא" אבל לא מגדיר מהו. סעיף 15 מסובך ולא ברור הצורך בו: גם אם בעל הרישיון ויתר על זכויות הפרסום (לא כ"כ קל לוותר עליהן, אין לכך פרוצדורה מוכרת בחוק), נותר המוסד שנתן חסות לבעל הרישיון, ואין העברה "אוטומטית" ליתר חברי הצוות. בסעיפים 19-16, "יחסים מקצועיים בין ארכיאולוגים", יש דיון בקונפליקטים של זכויות פרסום. בסעיף 19 האגודה ביקשה להקנות לסקרים (שאינם מוכרים בחוק העתיקות) מעמד דומה לזה של חפירות; אבל זה יוצר קשיים לא מבוטלים. למשל, הרעיון ש"לא יינתן רשיון לסקר לארכיאולוג על איזור הנסקר במקביל (או שנסקר בטווח המוגדר כתקף בחוק רשות העתיקות) על ידי ארכיאולוג אחר ללא הסכמת הראשון" אינו קביל. מפת סקר משתרעת על 100 ק"מ רבועים, ואי אפשר לתת לסוקר זכות למנוע עבודת סקר אחרת באזור כה גדול למשך 10 שנים (זמן הזכויות הקבועות בחוק [לחפירה] – בחוק העתיקות, ולא כפי שכתוב "בחוק רשות העתיקות"). תתארו לעצמכם שמתכוונים להעביר כביש חדש שחוצה משבצת סקר, וזה דורש סקר מקדים על תוואי הכביש. וכי אפשר שסוקר של מפת סקר יעכב בניית כביש במשך 10 שנים? סעיף 20 מנסה להטיל אחריות על מוסד, ומניח שאחריות המוסד זהה לזו של החופר/הסוקר. למוסד יש תחומי עבודה שונים, וקביעת כללים אתיים למוסד מצריכה עבודה רצינית, ולא מן סרח-עודף אחד.
יש לשים לב גם למה שחסר. הקוד עבר בשתיקה על הטיפול בשרידי אנוש, והאחריות של ארכיאולוגים למדינה. לאור האישיות של קמפינסקי, ברור שהסיבה לא הייתה שמרנות. עצמות אנוש היו בעיה "לוהטת" באותה תקופה על רקע מאבקים קשים עם החרדים. הארכיאולוגים הפסידו במלחמה בעת שהיועץ המשפטי פסק בשנת 1994 שעצמות אנוש אינן עתיקות. קמפינסקי עמד בחזית המאבק נגד כפייה דתית, והעדר הנושא בקוד האתי מהווה "אמנזיה" שאת סיבותיה קשה להסביר.
שאלת הלויאליות של הארכיאולוגים למדינה עלתה במערב כבר בשנות ה-70. השתיקה בקוד האתי של האגודה נובעת אולי מן העובדה שזה לא היה עדיין נושא "חם" בישראל. ארכיאולוגיה קבלנית טרם הופיעה (1995 לערך); ההיסטוריונים החדשים היו בראשיתם, ו"פוסט ציונות" עוד לא היה מונח נפוץ. במידה רבה ישראל הייתה עדיין לפני ה"פוסט מודרניזם", ולכן הקוד לא עסק שנושא הזה.
כותבי הקוד האתי קיוו שייתן "קווים-מנחים אתיים ומעשיים" לכל הקהילה הארכיאולוגית. תקווה זו לא התממשה. מדוע? נראה שהיו כמה סיבות. ראשית, הקוד הכיל פגמים מבחינת בהירותו ותוכנו. הוא לא היה מלוטש וכתיבתו לא לוותה בייעוץ משפטי. שנית, הקוד נכתב על ידי קבוצה קטנה מאוד ולא עבר סבבים של עריכה קפדנית, תוך שיתוף כלל חברי האגודה או דיונים ציבוריים פתוחים. שלישית, אי-שיתוף נציגים של גופים אחרים בכתיבת הקוד (שהייתה מחייבת התחשבות בדעותיהם) יצר מצב שבו לגופים הללו לא הייתה כל מחויבות לקוד. רביעית, מעמד האגודה בעת הופעת הקוד היה בירידה והיא לא יכלה לפעול לקבלתו. לבסוף, שנות התשעים המוקדמות היו שנים של פריחה. ההגירה המאסיבית מרוסיה הביאה להשקעות בפיתוח, ותקציבים זרמו לסקרים ולחפירות הצלה. ארכיאולוגים צעירים רבים השתלבו ברשות העתיקות הצעירה בהנהלת דרורי; הייתה אוירה של התקדמות והשיגים, והאגודה לא נראתה חשובה.
מבחינת מקורותיו הרעיוניים, הקוד של האגודה נבע מהעולם של ה"ארכיאולוגיה החדשה", בעיקר בארה"ב בשנות ה-60 וה-70, והופעת ה"ארכיאולוגיה הציבורית" – מונח שנטבע לראשונה בשנת 1972.[8] אולם, אפשר לומר שהקוד של האגודה היה קוד "מפונק" של אנשי אקדמיה. הוא התמקד באתרי מפתח חשובים שנחפרים בניחותא, והארכיאולוג המיוצג בו הוא הארכיאולוג האקדמאי המסורתי, שחופר ומפרסם מחקרים. אין בקוד ייצוג אמיתי לקבוצות אחרות רבות, כגון אוצרים במוזיאונים, עובדים במעבדות (רפאות, ציור, כימיה, ועוד), או עובדים בפיקוח (בעיקר סטודנטים), שלא לדבר על פועלי חפירה או מתנדבים.
פרסום של קוד אתי אינו פותר את הבעיות האתיות, אלא רק מגדיר אותן, מציב קווים מנחים, ומעורר מודעות לנושא. קוד אתי אינו תחליף לחוק קיים, אלא הרחבה לתחומים שאינם מטופלים בחוק. ניקח לדוגמא את היקף החפירה של חופר באתר מסוים. חוק העתיקות הישראלי (1978), חוק רשות העתיקות (1989) ושלל התקנות הקשורות אליהם אינם קובעים שום מגבלות בנושא. מבחינה חוקית יכול בעל רישיון לחפור תל שלם. הקביעה שלא חופרים תל שלם, אלא משאירים שטחים לדורות הבאים, היא קביעה אתית, שאינה מבוססת על החוק. בקוד האתי של האגודה הוסיפו את הקביעה הזו (בסעיף 13). אמנם, במקרה זה מדובר בכלל שהיה כבר מקובל בציבור, ולא במשהו חדשני מאוד.
סיום הפעילות
השנים האחרונות של האגודה היו קשות. קמפינסקי חלה ומותו ב־1994 הותיר ואקום. הופעת כתב העת "ארכיאולוגיה" נפסקה ומספר החברים התדלדל. בחומרים הארכיוניים לא קיימים דוחות של ישיבות הנהלה אחרי יוני 1995 והאסיפה האחרונה (לזכרו של קמפינסקי) נערכה בשלהי 1995. רשימות החברים לא עודכנו; חלק מישיבות ההנהלה בשנת 1995 הכילו רק שלושה חברים (המינימום לפי התקנון היה 5) ולהפגנה כנגד כפייה דתית לא הצליחו לרתום אפילו 20 ארכיאולוגים (דו"ח, 28.7.1994). כארבע שנים לאחר מכן, בשנת 199, נמחק שם האגודה מספרי רשם האגודות. תקנון האגודה קבע (בסעיף 15) שביטולה ייעשה רק בהצבעה במליאת כל החברים, אבל כבר לא יכלו למלא מליאה.
מסקנות
לאגודת הארכיאולוגים של שנות השמונים היו כמה הצלחות. האגודה ארגנה כנסים מוצלחים, והירחון "ארכיאולוגיה" נתן בימה לרעיונות חדשים ולכותבים צעירים. לאגודה היה חלק במעבר ההיסטורי מאגף העתיקות לרשות העתיקות, אם כי לא היא החליטה עליו. האגודה קיבלה ייצוג במועצה לארכיאולוגיה (אך קול בודד לא השפיע על החלטות המועצה). ללא ספק האגודה יצרה משב רוח רענן, ותרמה להעלאת נושאים חדשים בארכיאולוגיה הישראלית בשנות השמונים. העיסוק באתיקה ויצירת קוד אתי היו חלק מן החידושים הללו.
הקוד האתי של האגודה נותר, עד לאחרונה, היחידי בהיסטוריה של הארכיאולוגיה הישראלית, ולכן לימודו וניתוח הסיבות לכישלונו מהווים נקודת מוצא טובה ליצירת קוד חדש. מובן שהעולם השתנה מאז 1992 כך שלא מדובר על יישום אותו קוד. לקוד של האגודה יש גם חשיבות היסטורית, שכן הוא משקף את התקופה שבא נוצר. הוא מעיד על אתיקה ושיטות עבודה ועל בעיות שנחשבו דחופות. קוד אתי יכול להדריך ולחנך, ובכך לשים בקרה (מסוימת) על כוחם של בעלי שררה. כיום יש צורך בקוד אתי יותר מאשר בעבר, כי הארכיאולוגיה מורכבת יותר: היא מכילה יותר גופים ואינטרסנטים, כגון חברות קבלניות לחפירה, מומחים במגוון גדול של תחומים, וגם יותר תחומי עיסוק (למשל, ארכיאולוגיה היסטורית). העדר של קוד אינו מצביע על העדר אתיקה, אבל קיומו מצביע על מודעות לחשיבות של אתיקה בארכיאולוגיה.
האגודה דעכה משום שלא הצליחה ליצור מנגנון של קבע (ההתלהבות התחילית וההתנדבות לא יכלו להימשך לאורך זמן). בנוסף, קמפינסקי נפטר, הנסיבות של שנות התשעים לא סייעו, והיו לאגודה מתנגדים רבים בקרב הארכיאולוגיה הממסדית (והשמרנית). סיבה נוספת לדעיכה נעוצה בחוסר ההצלחה כאיגוד מקצועי. היו מספיק גופים שיכלו להוציא כתבי עת ולארגן כנסים. גם כתיבת קוד אתי לא הצריכה יצירת גוף חדש. במציאות בה הארכיאולוגים מפולגים בין מקומות עבודה נפרדים ושונים זה מזה; מול פערים גדולים במעמד ובשכר בין המוסדות ובתוך כל מוסד, ועם שליטה כה מוחצת של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, אין זו משימה קלה.[9]
תודות
אנו מודים לכל האנשים שהסכימו להתראיין בעת הכנת המאמר ל- Journal of Hebrew Scriptures, ובמיוחד לאמיר פלדשטיין, שהעמיד לרשותנו חומרים מארכיון האגודה. עם סיום המחקר העברנו את כל החומרים לארכיון רשות העתיקות.
תקנון אגודת הארכיאולוגים הישראלית (1984)
תקנון האתיקה המקצועית בתחום הארכיאולוגיה (1990)
תמונת המאמר: העמוד הראשון של תקנון אגודת הארכיאולוגים הישראלית, 1984.
הערות
[1] מחקר זה מבוסס על חומרים ארכיוניים וראיונות עם חברי האגודה. לגרסה מלאה עם ביבליוגרפיה ראה: Kletter and Sulimani, 2010. Archaeology and Professional Ethical Codes in Israel in the Mid 80s. Journal of Hebrew Scriptures 10, Article 4. https://purl.org/jhs .
[2] בחוג באוניברסיטת תל-אביב קמפינסקי אף פעם לא החזיק במשרה מנהלתית בכירה, ולא זכה להערכה רבה.
[3] קמפינסקי קרא להצטרפות האגודה לארגון "חמדת" שפעל נגד כפייה דתית, ואמנם האגודה הצטרפה בשנת 1985.
[4] בשלהי שנות ה־90 ערכה רשות העתיקות רשימה של 700 (!) אתרים מרכזיים, אבל לא ברור מה היו הקריטריונים והאם היו לרשימה הזו השלכות מעשיות.
[5] לדברי אמיר פלדמן הייתה הכרה מצד ההסתדרות, ולאגודה היה נציג בהסתדרות העובדים בתל-אביב. לא מצאנו מקורות כתובים על כך.
[6] מכאן ברור שהקוד לא הוצג בפירוט בפני כל החברים לפני 20.1.1990, ובוודאי לא אושר עדיין על ידי המליאה.
[7] משל העיר, בין היתר, שראוי לעיין בקוד של אגודת הארכיטקטים. אכן, הקוד האתי של אגודת הארכיטקטים והאקדמאים בישראל משנת 1982 הגיע לידי האגודה, ודומה שנעשה בו שימוש מסוים.
[8] הופעת כל מיני סוגים חדשים של מומחים ואינטרסנטים בארכיאולוגיה החוזית עורר שאלות לגבי לויאליות ומקצועיות. הקוד האתי הראשון בארכיאולוגיה ציבורית הופיע בארה"ב ב־1976 ובמהרה החל דיון נרחב באתיקה ארכיאולוגית. בשנות התשעים קודים אתיים היו "בון טון" וכיום הספרות בנושא עצומה. הנושא נכנס גם למסגרת הלימודים באקדמיה, ונוספה גם ספרות הדרכה על יצירת קוד אתי. למגוון של קודים אתיים ארכיאולוגיים ראו: www.concernedhistorians.org .
[9] למשל, לאחרונה מופיעים מאמרים או הרצאות בכינוסים עם השמות של "כולם" עליהם, והפרופסור מסביר שזו יוזמה יפה, לתת כבוד לכל חברי הצוות. ואז, בכינוס מדעי, סטודנט מרצה על ממצא מחפירה שהוא עובד עליו במסגרת לימודיו תחת השמות של "כולם". אבל במושב אחר, באותו כינוס ממש, מרצה הפרופסור על משהו הנובע מהחפירה "שלו", ועל ההרצאה הזו לא תמיד כולם חתומים. דוגמא אחרת: בשנת 1963 התחילו לתת "הרשאות" לחפירות הצלה: מונח שאינו קיים בחוק, אבל נועד במקורו רק לתת לאגף יכול לנהל את חפירות ההצלה של האגף. חלפו שנים, ורשות העתיקות, בסיוע בית דין בערכאה נמוכה, העבירה החלטה שלפיה זכויות הפרסום על הרשאות שייכות לא לחופר כי אם לרשות! כך נוצרו שני מעמדות: חופרים באקדמיה שיש להם זכויות פרסום והגנה בחוק, וחופרים בחפירות הצלה שאין להם לא זכויות ולא מעמד חוקי. עד היום הרשות לא ניצלה זאת לרעה (למיטב ידיעתנו), משום שהיא צריכה חופרים שגם יפרסמו את החפירות; אבל אין ערובה לעתיד. הארכיאולוגים כנראה אינם מודעים לנושא, ומקבלים כטבעי את היצירה האבסורדית הזו. אבסורדית, שכן במדינה דמוקרטית חייב כל אזרח להיות שווה בפני החוק.
תגובות
זוית אישית
עמיחי מזר (האוניברסיטה העברית בירושלים)
התבקשתי לכתוב דברים על אגודת הארכיאולוגים בישראל (Israel Association of Archaeologists) שפעלה בין השנים 1984 – 1994, אך הדבר קשה מאחר ולא מצאתי מסמכים רבים, מלבד תיק מסמכים שהשתמר אצלי משנת 1984, וארבע החוברות של כתב העת "ארכיאולוגיה" שיצאו לאור על ידי האגודה ומספקות אף הן מידע על פעילותה. כל מי שיש בידו חומר ארכיוני נוסף או זכרונות מאותם ימים מוזמן להעשיר את המידע המובא להלן.
האגודה היתה פרי חזונו של פרופ' אהרון קמפינסקי ז"ל והוא היה הרוח החיה בפעילותה. זמן לא רב לאחר מותו בשנת 1994 והוא בן 55 בלבד האגודה פסקה לפעול. אהרון היה דמות מיוחדת בין הארכיאולוגים של דור שנות הששים עד התשעים של המאה הקודמת. הוא היה חוקר בעל שיעור קומה, בעל ידיעות רחבות בתרבויות המזרח התיכון הקדום וארכיאולוג שדה מצוין. הוא היה נודע בביקורתיות שהיתה בו לארכיאולוגיה המקראית הקלאסית, באנטי-ממסדיות ובדעות פוליטיות שנטו לשמאל קיצוני (ראו דברים לזכרו בחוברת ארכיאולוגיה 4 1995 וב ספר זכרון לאהרון קמפינסקי, מחקרים בארכיאולוגיה ותחומים קרובים בעריכת א' אורן וש' אחיטוב באר שבע כרך טו, 2002).
את האגודה הקים אהרון ביחד עם קבוצת ארכיאולוגים, שהיו באותם ימים בני דור הביניים, או הדור הצעיר, בין חוקרי הארכיאולוגיה של ארץ ישראל. בשנת 1984 האגודה מנתה כ־130 חברים. סמלה היה כותרת התימורה (ראו איור 1 במאמר של קלטר וסולימני לעיל).
בין מעט המסמכים השמורים בידי מאותה תקופה נמצא תקנון האגודה שפורסם בחודש מאי 1984 בניסוח משפטי (ראו צרופה במאמר של קלטר וסולימני, לעיל). בתקנון הוגדרו מטרות האגודה: "איגודו של ציבור הארכיאולוגים בישראל לשם פיתוח מדע הארכיאולוגיה והעלאת רמתו הטכנית והמדעית בארץ. העלאת רמתם המקצועית-המדעית של חברי האגודה ושמירה על רמת המוסר המקצועי. הגברת העניין הציבורי בארכיאולוגיה ובשמירה על עתיקות המדינה ועזרה לגופים החוקיים לשמור על חוק העתיקות ולהגן על עתיקות הארץ. ייצוג חברי האגודה בנושאים שיש בהם עניין לכל חברי האגודה ובעניינים הנוגעים לארכיאולוגיה כמקצוע. הגנה מקצועית על חברי האגודה ושמירה על זכותם לעבודה ולפרסום בהתאם לסטנדרטים המקובלים בעולם הרחב, וכן כל פעולה אחרת שהאגודה בכינוסה המלא תחליט עליה".
בהמשך מפורטים תשעה סעיפי פעילות הכוללים עריכת כינוסים, סימפוזיונים וסיורים, הוצאת כתב עת, קבצים מקצועיים וספרים, קביעת נוהלים מחייבים בנוגע לשמירת עתיקות, סחר בעתיקות, ייעוץ לסחר וכד', הקמת ועדות וקבוצות עבודה לטיפול בבעיות מקצועיות ומדעיות, שיתוף פעולה עם ארגונים דומים בארץ ובחו"ל, יסוד קרנות לשם הגשמת מטרות האגודה, קביעת תעריפים לחברי האגודה העובדים כשכירים חפשיים, הקמת איגוד מקצועי שידאג לזכויות חבריו, שאיפה לאכיפת נורמות לעבודת שדה, רישום ופרסום הממצאים. בהמשך התקנון מובא פירוט טכני לגבי זכאות להצטרפות לאגודה (תואר ראשון בארכיאולוגיה כדרישת סף), אך נקבע מעמד מיוחד לחברים סטודנטים: כאלו שהם בשנה ג' ללימודיהם ועדיין לא קיבלו את התואר, וכן חברי כבוד. התקנון קובע את זכויות החברים (זכות בחירה וקבלת הפרסומים) וחובותיהם (מחויבות למטרות האגודה, שמירת אתיקה מקצועית, חובת תשלום מסים, חברות בועדות מקצועיות), כן נקבע הליך להפסקת חברות באגודה (הודעה בכתב או אי תשלום מסים) וכן נקבע כי האגודה תהיה רשאית לרכוש נכסים ולנהל כספים. מוסדות האגודה הם הנהלה, מבקר, גזבר, אגוד מקצועי, ועדות, ופרסומים. עוד נקבע כי לאגודה תהיה הנהלה בת שבעה חברים וכי תהיה תקופת זמן מוגבלת לכל בעלי התפקידים – בדרך כלל שלוש שנים עם אפשרות הארכה לשלוש שנים נוספות בלבד. סעיפים רבים עוסקים בדרכי הניהול, הייצוג והוצאת תעודות רשמיות. כן מזכיר התקנון קיום כינוס שנתי מדעי-מקצועי, וארגון סיורים בארץ ובחו"ל. הסעיף האחרון עוסק בהליכי פירוק האגודה.
התקנון משקף חזון רחב יריעה, שאפתנות, וכן דרכי חשיבה דמוקרטיות ממדרגה ראשונה. חברי הנהלת האגודה בשלהי שנת 1984 היו זאב משל (יו"ר), שלמה בונימוביץ', אסנת ברנדל-מיש, יצחק גלעד, מרדכי היימן, רחל חכלילי, עמיחי מזר, אהרון קמפינסקי, רוני רייך.
איור 1: פרופ' אהרן קמפינסקי (משמאל) בחפירות כברי (מתוך 'ארכיאולוגיה', גליון 4)
מסמכים אחרים כוללים הצעות בעניין פעילות המועצה לארכיאולוגיה. בחודש יולי 1984 כתב עופר בר-יוסף ז"ל מכתב לחברי ועד האגודה מלווה בנספח מפורט ובו עיקרי השקפתו והצעותיו בעניין פעילות המועצה ובעיקר של ועדת הרשיונות שלה, בה הוא היה חבר מזה שבע שנים. הוא העלה את בעיית הפער בין רשיונות חפירה לבין הרשאות הניתנות לחופרי אגף העתיקות; קבע כי בפעילות הוועדה אין ביטוי לשאיפתה לתכנון ותאום הפעילות הארכיאולוגית בישראל כפי שנקבע בחוק. "העובדה שאתרים ארכיאולוגיים הם משאבים מתכלים לא באה לידי ביטוי בשום ישיבה של ועדת הרשיונות באופן ברור". הוא קרא לרוטציה במינוי חברים למועצה ולועדת הרשיונות, ומתן ייצוג לדור הצעיר, לקביעת מדיניות למתן רשיונות חפירה תוך התחשבות בנושא "תפיסת" אתרים ו"בעלות אתית" עליהם. הוא טען כי יש להקים ועדה לתכנון ותיאום חפירות שתעסוק בסקירת המשאבים הארכיאולוגיים בארץ ותמנע מצב של "זכויות נצח" על אתרים על ידי חופרים או מוסדות וכן תבדוק את נושא דוחו"ת החפירה "לצורך קביעת התחום המקסימלי בשנים של הבעלות האתית על אתר או קבוצת אתרים".
בדצמבר 1984 נכתב על ידי הנהלת האגודה תזכיר בן שלושה עמודים בעניין המועצה הארכיאולוגית ודרכי פעולתה. התזכיר נכתב לרגל מינוי מועצה ארכיאולוגית חדשה בשנת 1985 וחוזר על סעיפים רבים שהעלה עופר בר יוסף. הוא מעלה ביקורת על פעילות המועצה בשנים הקודמות, ומעלה שורה של בעיות בארכיאולוגיה הישראלית כמו גיבוש מדיניות למתן רשיונות חפירה הכולל סעיפים שהם רלבנטיים גם היום: הגבלת תחום החפירה וזמן החפירה באתרים, התייחסות לבעיות הכרוכות בפעולת משלחות זרות בארץ, נורמות לעבודת שדה כגון שימוש בציוד מכני, הסרת שכבות שאינן מעניינו של החוקר, קביעת מדיניות לעניין תיעוד, רישום הממצא ופרסומו וכן בענין גורל האתר לאחר סיום החפירה בו. הועלה נושא הנגישות לממצא הארכיאולוגי שהתגלה בחפירות לכלל החוקרים בתוך פרק זמן סביר, קביעת עמדה בעניין הסחר בעתיקות, וכן נושא הפעילות הארכיאולוגית ביהודה ושומרון. המסמך כולל המלצות לדרכי מינוי חברי המועצה ודרכי פעולת ועדות המועצה. זהו מסמך מעניין, שרבים מסעיפיו נדונו שנים לאחר מכן במסגרת רשות העתיקות (שלא היתה עדיין קיימת באותם ימים) והמועצה הארכיאולוגית אך רבים מסעיפיו ראויים לדיון חוזר גם כיום.
האגודה הקימה איגוד מקצועי שהיה אמור לדאוג לזכויותיהם של הארכיאולוגים. בחוברת הראשונה של כתב העת "ארכיאולוגיה" מדווח מרדכי היימן על הקמת האיגוד ועל הקשיים בהפעלתו. לדבריו, הודות ליוזמת האיגוד הוקם ועד של העובדים ב"אגודה לסקר ארכיאולוגי" שפעלה לצד אגף העתיקות ושבאותה תקופה העסיקה עובדים ארעייים רבים. הועד ייצג כ 100 עובדים כאלו ודאג לזכויותיהם.
תזכיר מחודש אוגוסט 1984 של א' קמפינסקי וא' מירון ז"ל עוסק בעניין תל רומיידה (חברון), בעקבות הקמת קרוונים בשטח התל.
האגודה קיימה סדרת כנסים. הכנס השני בשנת 1984 כלל בנוסף לארבע הרצאות על חפירות ארכיאולוגיות, הדגמה של מערכת מחשב – וידיאו של חברת אורת"מ בדבר ארכיון תמונות ממוחשב פרי פיתוח ישראלי והרצאה של הח"מ בדבר הצעה להקמת פרויקט בין-מוסדי המבוסס על מערכת זו לצרכי הארכיאולוגיה הישראלית. יש לומר כי הצעה זו באה בימים בהם מערכות מיחשוב היו בחיתוליהן. הכנס ננעל בדיון על מצע ומדיניות ארכיאולוגית בישראל בהשתתפות אבי איתן, שהיה מנהל אגף העתיקות באותם ימים, זאב משל ואהרון קמפינסקי. בשנת 1990 התקיימו שלושה כנסים ובהם כנס גדול בסמוך לתל אל חסי במלאת מאה שנה לחפירה המדעית הראשונה שהתקיימה בו. נדונו נושאים בתחום המתודולוגיה של המחקר. כן התקיים כנס לזכרו של אלי מירון ז"ל שנרצח בדרכו למצרים בהיותו מדריך טיול וכנס שציין 30 שנה למחקר הארכיאולוגי התת־ימי. בשנת 1991 נערך כנס בבית שאן שהוקדש לשימור אתרים.
הישג חשוב של האגודה היה כתב העת "ארכיאולוגיה" שהוצא לאור בין השנים 1986–1995 בשיתוף עם אלי שילר והוצאת "אריאל" שבבעלותו. יצאו לאור ארבע חוברות ובהן מאמרים בעלי עניין עד היום. בחוברות אף הובאו דינים וחשבונות על פעילות האגודה, רשימות עבודות מוסמך ודוקטורט, דוחו"ת על כנסים מדעיים וביקורות ספרים. בחוברת השנייה נכלל ראיון של בצלאל עמיקם עם אמיר דרורי שהתמנה למנהל אגף העתיקות ובו הוא פורס את חזון הקמת רשות העתיקות. בחוברת השלישית נכללו מאמרים המבוססים על ההרצאות בכנס תל אל חסי. החוברת האחרונה שהיתה בעריכת אהרון קמפינסקי ויצאה לאור לאחר פטירתו הוקדשה לנושא "ארכיאולוגיה של נוודים", נושא שהוא רלבנטי ביותר גם היום (איור 2). בחוברת זו גם כלולה הצעה של אמיר פלדשטיין בדבר שיתוף פעולה בין רשות העתיקות שזה אך הוקמה לבין האקדמיה בנושאי חפירות הצלה, השתלמויות, פרסומים ועוד. רבות מהצעות אלו התממשו ברבות הימים.
איור 2: שער הגיליון הרביעי של כתב העת 'ארכיאולוגיה' מיסודה של אגודת הארכיאולוגים הישראלית
זמן קצר לאחר פטירתו של אהרון פעילות האגודה פסקה.
האגודה היתה נסיון מעניין ליצור פעילות דינמית בקרב כלל ציבור הארכיאולגים בישראל, בשנים בהן חל מעבר בין דורי בתחום. רבים מן הפעילים בה היו צעירים בראשית או באמצע דרכם המקצועית, ששאפו לשפר הן הלך המחשבה, שיטות המחקר, הפרסום והפרשנות של העדות הארכיאולוגית כמו גם לשיפור האתיקה המקצועית, זכויותיהם ומעמדם בציבור. היתה התלהבות מצד רבים מן המשתתפים, ותחומי הפעילות היו רבים ומגוונים אך בהיעדר מנוע הדוחף את העגלה קדימה, במקרה זה בדמותו של אהרון קמפינסקי, העגלה נעצרה. נקווה כי אגודת הארכיאולוגים החדשה הממשיכה בדרך דומה תחזיק מעמד שנים רבות.
